1ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא־יתן בתו לבנימן לאשה׃ 2ויבא העם בית־אל וישבו שם עד־הערב לפני האלהים וישאו קולם ויבכו בכי גדול׃ 3ויאמרו למה יהוה אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד׃ 4ויהי ממחרת וישכימו העם ויבנו־שם מזבח ויעלו עלות ושלמים׃ פ

5ויאמרו בני ישראל מי אשר לא־עלה בקהל מכל־שבטי ישראל אל־יהוה כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא־עלה אל־יהוה המצפה לאמר מות יומת׃ 6וינחמו בני ישראל אל־בנימן אחיו ויאמרו נגדע היום שבט אחד מישראל׃ 7מה־נעשה להם לנותרים לנשים ואנחנו נשבענו ביהוה לבלתי תת־להם מבנותינו לנשים׃

8ויאמרו מי אחד משבטי ישראל אשר לא־עלה אל־יהוה המצפה והנה לא בא־איש אל־המחנה מיביש גלעד אל־הקהל׃ 9ויתפקד העם והנה אין־שם איש מיושבי יבש גלעד׃ 10וישלחו־שם העדה שנים־עשר אלף איש מבני החיל ויצוו אותם לאמר לכו והכיתם את־יושבי יבש גלעד לפי־חרב והנשים והטף׃ 11וזה הדבר אשר תעשו כל־זכר וכל־אשה ידעת משכב־זכר תחרימו׃ 12וימצאו מיושבי ׀ יביש גלעד ארבע מאות נערה בתולה אשר לא־ידעה איש למשכב זכר ויביאו אותם אל־המחנה שלה אשר בארץ כנען׃ ס

13וישלחו כל־העדה וידברו אל־בני בנימן אשר בסלע רמון ויקראו להם שלום׃ 14וישב בנימן בעת ההיא ויתנו להם הנשים אשר חיו מנשי יבש גלעד ולא־מצאו להם כן׃ 15והעם נחם לבנימן כי־עשה יהוה פרץ בשבטי ישראל׃

16ויאמרו זקני העדה מה־נעשה לנותרים לנשים כי־נשמדה מבנימן אשה׃ 17ויאמרו ירשת פליטה לבנימן ולא־ימחה שבט מישראל׃ 18ואנחנו לא נוכל לתת־להם נשים מבנותינו כי־נשבעו בני־ישראל לאמר ארור נתן אשה לבנימן׃ ס

19ויאמרו הנה חג־יהוה בשלו מימים ׀ ימימה אשר מצפונה לבית־אל מזרחה השמש למסלה העלה מבית־אל שכמה ומנגב ללבונה׃ 20[ויצו כ] (ויצוו ק) את־בני בנימן לאמר לכו וארבתם בכרמים׃ 21וראיתם והנה אם־יצאו בנות־שילו לחול במחלות ויצאתם מן־הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו והלכתם ארץ בנימן׃ 22והיה כי־יבאו אבותם או אחיהם [לרוב כ] (לריב ׀ ק) אלינו ואמרנו אליהם חנונו אותם כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה כי לא אתם נתתם להם כעת תאשמו׃ ס 23ויעשו־כן בני בנימן וישאו נשים למספרם מן־המחללות אשר גזלו וילכו וישובו אל־נחלתם ויבנו את־הערים וישבו בהם׃ 24ויתהלכו משם בני־ישראל בעת ההיא איש לשבטו ולמשפחתו ויצאו משם איש לנחלתו׃

25בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה׃