1ויהי דבר־יהוה אלי לאמר׃ 2בן־אדם אמר לנגיד צר כה־אמר ׀ אדני יהוה יען גבה לבך ותאמר אל אני מושב אלהים ישבתי בלב ימים ואתה אדם ולא־אל ותתן לבך כלב אלהים׃ 3הנה חכם אתה [מדנאל כ] (מדניאל ק) כל־סתום לא עממוך׃ 4בחכמתך ובתבונתך עשית לך חיל ותעש זהב וכסף באוצרותיך׃ 5ברב חכמתך ברכלתך הרבית חילך ויגבה לבבך בחילך׃ ס 6לכן כה אמר אדני יהוה יען תתך את־לבבך כלב אלהים׃ 7לכן הנני מביא עליך זרים עריצי גוים והריקו חרבותם על־יפי חכמתך וחללו יפעתך׃ 8לשחת יורדוך ומתה ממותי חלל בלב ימים׃ 9האמר תאמר אלהים אני לפני הרגך ואתה אדם ולא־אל ביד מחלליך׃ 10מותי ערלים תמות ביד־זרים כי אני דברתי נאם אדני יהוה׃ ס 11ויהי דבר־יהוה אלי לאמר׃ 12בן־אדם שא קינה על־מלך צור ואמרת לו כה אמר אדני יהוה אתה חותם תכנית מלא חכמה וכליל יפי׃ 13בעדן גן־אלהים היית כל־אבן יקרה מסכתך אדם פטדה ויהלם תרשיש שהם וישפה ספיר נפך וברקת וזהב מלאכת תפיך ונקביך בך ביום הבראך כוננו׃ 14את־כרוב ממשח הסוכך ונתתיך בהר קדש אלהים היית בתוך אבני־אש התהלכת׃ 15תמים אתה בדרכיך מיום הבראך עד־נמצא עולתה בך׃ 16ברב רכלתך מלו תוכך חמס ותחטא ואחללך מהר אלהים ואבדך כרוב הסכך מתוך אבני־אש׃ 17גבה לבך ביפיך שחת חכמתך על־יפעתך על־ארץ השלכתיך לפני מלכים נתתיך לראוה בך׃ 18מרב עוניך בעול רכלתך חללת מקדשיך ואוצא־אש מתוכך היא אכלתך ואתנך לאפר על־הארץ לעיני כל־ראיך׃ 19כל־יודעיך בעמים שממו עליך בלהות היית ואינך עד־עולם׃ פ 20ויהי דבר־יהוה אלי לאמר׃ 21בן־אדם שים פניך אל־צידון והנבא עליה׃ 22ואמרת כה אמר אדני יהוה הנני עליך צידון ונכבדתי בתוכך וידעו כי־אני יהוה בעשותי בה שפטים ונקדשתי בה׃ 23ושלחתי־בה דבר ודם בחוצותיה ונפלל חלל בתוכה בחרב עליה מסביב וידעו כי־אני יהוה׃ 24ולא־יהיה עוד לבית ישראל סלון ממאיר וקוץ מכאב מכל סביבתם השאטים אותם וידעו כי אני אדני יהוה׃ ס 25כה־אמר אדני יהוה בקבצי ׀ את־בית ישראל מן־העמים אשר נפצו בם ונקדשתי בם לעיני הגוים וישבו על־אדמתם אשר נתתי לעבדי ליעקב׃ 26וישבו עליה לבטח ובנו בתים ונטעו כרמים וישבו לבטח בעשותי שפטים בכל השאטים אתם מסביבותם וידעו כי אני יהוה אלהיהם׃ ס |
    |